ריקוד מרגרה הוא ריקוד מסורתי ממה שהוא קניה כיום – נצחי ונצחי. זה למען הדורות הבאים.

הריקוד האפריקאי הזה עוסק בגילוי עצמי, גילוי שורשיו, מורשתו ומוצאו. זה ריקוד של שמחה וזו חגיגת חיים לזכרם עם שם מדהים שמשמעותו “אנחנו חולקים את הגאווה שלנו” (מר=יחד עם עוד מרגל=תהילה/יופי לפני רא=אנחנו)

טקס אתני זה נהוג באזור המונגולי האתני של הונגריה. בהונגרית, שעון הקיץ מכונה “זמן מרגרה”, כלומר בנות רוקדות עם בחורים ברמות הגבוהות.

# ריקוד מרגרה

מרגרה הוא ריקוד קטלאני מסורתי שראשיתו במאה ה-17. יש לו קצב מהיר ולעתים קרובות מתחדש על ידי שילוב של כלים ומנגינות בהתאם לאזור קטלוניה בו הוא מבוצע.

ריקוד המרג’ה מורכב משישה חלקים: התלהמות פתיחה, תנועות כוריאוגרפיות שהן חצי קברבטה, סראבנדה וצ’אקון, אמר פאסו חזר על עצמו פעמיים נוספות עם שינוי קצב לאוקטבה נמוכה יותר, סיום רייב עם קווינטה דה קנאריס, סגוד דה פאי רבולס ופאספלוס קורדאס ומסתיים בריגדון שלוש שורות ופזמון בין 2 טנדות

תלבושות ריקוד מרגרה הן בדרך כלל סגולות או חומות. חברת המצעדים לובשת תורים סגורים על ראשם כמסורת העוברת מדור לדור.

מרגרה חוגגת את המסורת שלה באמצעות סמליות תלבושות כמו גם ביטוי מילולי אקספרסיבי בניבים של אזורים שונים של קטלוניה

ריקוד מרגרה הוא ריקוד עם ממדינת רג’סטאן בהודו. היא מבוצעת בעיקר על ידי גברים ובאופן מסורתי בוצעה באירוסים ובשירי עולם, כאשר גברים וצעירות רוקדים יחד על פי טקס עתיק.

רקדני המרגרה מוסיפים למופע הריקוד לבישת בגדים צבעוניים מחומרים קלים ויצירת צלילים על כלי נחושת. הם עשויים לכלול מצלות פליז, קלאפרים מעץ, פעמונים על מיתרים וכלי נשיפה מסורתיים כמו חצוצרות המשמשים בכמה אופרות או טקסי נישואין.

מרגרה הוא ריקוד סרדיני עתיק של הרועים, שבו אדם אחד מוביל והאחרים הולכים בעקבותיו.

מרגרה שינתה את דרכה במהלך ההיסטוריה על פי עיבודים לסגנונות מוזיקה שונים. דירות דיסקרטיות בקריות בימינו מרגרה נחשבת לריקוד מסורתי ופופולרי בקרב צעירים שיש להם הזדמנות לחיות אותו באתרי קמפינג, או כאשר הם גדלים במיינסטרים בארץ.

בני הזוג מרגריט הם עם גואטמלה המשלב בריקוד שלהם את המקצבים של אבות המאיה שלהם. המרקורה מנוגנת בדרך כלל רק על ידי נשים מוזיקאיות, אך גברים נראו מנגנים בנבל ומשתמשים בקסטנייטות בהקלטות מודרניות.

המילה “מרגרה” היא משפת ה-Quiché Maya (p’aqal) ופירושה “זה שמסתחרר”, כנראה התייחסות למטבעות שנזרקו במזבח בחגיגות כמנחות לטובות הנאה.

התופים הסטנדרטיים שבהם נעשה שימוש תואמים לאלה של תרבויות שכנות. המראקות (צ’אצ’ה קקאוויט) הוצגו בסביבות 1925-30 כאשר סוחרים חיפשו להרחיב הזדמנויות בשוק, בעוד שהם אינם ילידי גואטמלה הם הפכו לחלק בלתי נפרד מהתרבות הפולקלורית שלה.